המחטיא את הרבים

• המחטיא את הרבים, או מונעם לעשות מצוות, אם חלה אין מתפללים שיתרפא.
• ביום שמת תלמיד חכם, לא יצא לטיול.
• שכיב מרע יאמר או יכתוב צוואה מיד, ולא יאמר יש זמן, שמא אבריא, כי שמא ימות פתאום.
• חלום הבא על ענייני מצוות, אינו מעלה ולא מוריד.
• אין פוחתין בכבוד המת, ואין מצמצמין בצרכיו.
• הנושא מת או ספרים, לא יענה לשואל בשלומו.
• אם חלה ח"ו אל יתלה בסיבה טבעית, אלא מהשם יתברך.
• יבקש קודם צרכי שמים, ואחר כך צרכיו.
• פעמים מתפלל על אחרים ונענה, ועל עצמו ואינו נענה, שמא משום אין חבוש מתיר עצמו כו'.

 

• כל מצוה שאדם רגיל לעשותה, ועבר וחדל מלעשותה, מקפידים עליו.
• הישיבה אצל ארון הקודש והתפילה שם, מסוגלת יותר להשמע.
• צדיק המקיים את התורה, ישב תמיד לימין הנכבד, או התורה, או ארון הקודש.
• אם בחברו מום לא די שלא ידבר על אותו מקום ואבר, אלא גם לא יסתכל באותו מקום.

 

• לא יתפלל בסמוך לאדם רשע, כי מחמת הרהוריו, השכינה מתרחקת משם.
• אין לעשות דבר מצוה בשום חפץ של רשע.
• המתפלל ופתאום נפלה שמחה של אהבת ה' בלבו, אות היא כי השם יתברך חפץ לעשות רצונו. ואם נפלה שמחה זו בשמע קולנו או ביהיו לרצון (שמותר לבקש צרכיו), יבקש שתהא זאת האהבה קשורה בלבו ובלב זרעו. ואם שלא בשעת תפילה, אל ידבר עם אדם עד שתצא מלבו.
• לא יצא אדם מבית הכנסת עד שיסיימו כל התפילה, אלא אם כן צריך לנקביו.
• כשרוצה להפסיק באמצע הזמירות, כגון לקנח אפו, קודם יגמור הפסוק.
• דבר שאין סיכוייו טובים להתקיים, יש להרבות בתחנונים יותר.
• העומדים במקום רשעים, מסתמא ליבם לרֶשע.
• יזהר כשמברך, שלא יהרהר בדבר אחר.
• כשמברך ירים קולו.

 

• דבר שמותר ליהודי ונכרי נוהג בו איסור, מעתה אסור גם ליהודי משום חילול השם.
• לפני שיתחיל הברכה "ברוך אתה ה'", יחשוב על מה אומר הברכה.
• השומע בשורה טובה מחברו, קודם יודה להשם יתברך על כך, ואחר כך לחברו שבישרו.
• ידיו מלוכלכות, אל יברך עד שינגבם.

 

• כל דבר טירחא שאפשר מערב שבת, יעשהו אז ולא בשבת.
• שלח לו חברו מאכלים לאכול בשבת, אל יאכלם ביום חול.
• טוב לאדם שילמדו בספריו, אף אם קצת יתקלקלו וימחקו, מאשר שלא ילמדו בהם.
• המסתיר ספריו מן הראויים לקרוא בהם, סוף שיביאום לידי לא הגונים, אך משאינם הגונים יסתיר.
• זריזין מקדימים למצוות עדיף על התנאה לפניו במצוות. (א"ה. בש"ע חולק. ע' ח"א סי' סח).
• "זה א-לי ואנווהו" עדיף על בל תשחית, ולכן יגנוז דף שאינו יפה כשאר דפים.
• המברך להשם יתברך על כל דבר שקורה לו, יזכה לברכו לעתיד לבוא.
• כשמתחיל הסופר לכתוב הספר, יתפלל להקדוש ברוך הוא שיעזרהו לגמור.

 

• מותר להחמיר כאחת הדעות בש"ס, אף שאין הלכה כמותה, במקום שאין חומרותיו סתרי אהדדי.
• יש עניין להשאיר מפרוסת המוציא ולאוכלה אחר הסעודה, שיהיה טעמה בפיו.
• יש עניין להפריד בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, במקום הנחתם.
• אפילו צדיק יענש על שראה בבזיון ספרי קודש ולא דאג להם.

 

• המכבד את התורה, שגופו מכובד על הבריות, מדובר בספרי קודש.
• החפץ לישן שינת קבע וספרים בקרבת מקום, יכסם, שמא יפיח ויתבזו על ידי כך.
• כמו כן יש עניין שבשעת הפחה ירחיק מהם ד' אמות.
• יש עניין שלא לעלות על שולחן שהיו בו ספרים, אף שאינו מיוחד להם.
• אין להתאנח על טירחא שבדבר מצוה וכדומה, שרצון השם יתברך בהם.
• לא ימכור תורה שבכתב ובזה יקנה תורה שבעל פה.
• יש עניין לעמוד בפני הנושא תנ"ך, אף בשלנו שאינם עשויים בגלילה.
• אין לשנות השם כלפי הדיוט, כגון "ימלוך אדונִי לעולם".
• אין מקבלים ממומר כסף לבנות בית הכנסת או לכתוב ספר תורה.

 

• ילמד אדם כל חלקי התורה, שלעתיד לבוא ילך עם מי שלמד כמותו, ואם כן ילך עם כולם.
• פעמים שעדיף ללמוד לבד, כגון שכך מצליח יותר, או שהרב אינו מודה על האמת, או שיבייש חברו אם ילמד עמו, או שיצטרך להחניף למישהו וכד'.
• אדם שאינו צריך לעבוד, אך אם לא יעבוד יהיה לבו נוטה לעבירה או לתוגה, מותר שיעבוד.

 

• לא ישא ספר וראשו למטה.
• לימוד לשמה, שיאמר לעצמו כל מה שאלמד אקיים.
• הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, נענש גם על הלימוד שלמד כבר.
• כשאין מי שילמד עם קשה למידה, ילמד הוא, וטוב מאשר ילמד עם הדומים לו.
• אם יש חשש דברים בטלים על השלחן, ימהר לאכול ויחזור מיד ללימודו.
• מה שכתוב הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן, כי לא עשו לשמה.
• יותר מענישים את הבטל מתורה וגם ממלאכה, ממי שבטל מתורה בגלל מלאכתו.
• תפס אדם אומנות, לא יעזבנה לאחרת, אלא אם כן ינצל בכך מעוון.
• במקום חילול השם, יבטל תורה למלאכת מצוה, אף שיכולה להעשות על ידי אחרים.

 

• הנבזה בעיני אדם שלא מחמת מעשים רעים, עתיד שיתעלה.
• היושב בין המדברים דברי תורה ואין לו לחדש להם, לא ידבר כדי שידעו שגם הוא יודע, אלא אם כן יש לו לחדש להם.
• מי שאין יודע לתרץ אלא בדוחק ודוחה בקש, אל יקשה לו.

 

• הרוצה שלא ידעו טעמי תורה אלא הוא, יעלמו גם ממנו, אלא אם כן אינם הגונים.
• לא יאמר אדם לחברו שבח שלפי העניין מבינים שהתכוין להפך, כגון "חכם מה אתה אומר" והוא אינו חכם.
• אדם חכם וחריף לא ישב במקום שהרב מלמד לתלמידים והוא אינו כל כך חכם וחריף, אף שלא יקשה לו, כי יתבייש.
• אין לשנוא אלא את אשר השם יתברך שונא, ואת אשר אוהב אהוב.
• אם אמר דבר שמועה וילעיגו בו כי לא קיבלוהו, אל יאמר פלוני אמר כך, אלא יאמר טעיתי אני.
• אם יודע שכאשר יאמר שמועה משם אדם קטן לא יקבלו, לא יאמר בשמו.
• דבר שאין בו ממש, לא יאמר בשם אומרו, כשם שהוא לא היה רוצה שיאמרו כך בשמו.

 

• בזמן הזה שאין חכמה יתירה, על הרב לומר דברים ברורים ומובנים לכל, וכן כאשר יכתוב.
• אל יתחבר אדם לרשע, אפילו בכדי לקרבו לתורה.
• לא יהיה רכיל בין תלמידיו.
• לא יהיה רשע בביתו ויאמר בעל הבית כי ילמד טובה מהם, כי להפך, הם ילמדו רעה ממנו.
• הרבה יש לסבול עד שיגרש תלמידו.

 

• המלמד בביתו וכד', יעשה תקנה שלא יכשלו הבאים אליו בראיית אשתו, בנותיו, וכלותיו.
• "הוקר רגלך מבית רעך", שהולך לדברים בטלים, אך לדברי תורה מותר.
• כשמתגבר חלילה יצרו של אדם, ישב (ורגליו) במים קרים.
• בשעה שלומד אל יביט בדבר מאוס או אסור.
• אחד האריך ימים על שלא דיבר בבית המרחץ ובבית הכסא אף דברי חול, משום סייג.
• "תורת ה' תמימה", כשהגיע להוראה, שאם לא כן, היא כבעלת מום.
• בבית המדרש, בפני רבים, לא היו מניחים לשאול יותר משלוש שאלות.