תקון חצות

תקון חצות

 

אשרי ואשרי מי שיוכל לערוך תקון חצות בכל לילה במקום שלא רואים אותו אנשים, כדי שיהא נקי יותר מפניות וחוסר כוונה, ויתגבר אז במחשבות על הגלות, החורבן, צער השכינה כביכול, ואיך שעם ישראל סבלו מאז ועד עתה – מחמת הסתר הפנים.

 

אוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם, ומה לו לאב שהגלה את בניו, והשם יתברך כביכול שואג כארי כל לילה שלש פעמים, ואומר אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי, והגליתים לבין אומות העולם (ברכות ג.).

 

ויצפה לגאולה ויבקש עליה, וירבה בזה עד שמאליו יתעורר לבכיה, ולא שיכוין בדוקא לבכות, כי מובא שגם בכיה מסוג זה נקראת מחשבה זרה (ר’ לקו”מ ח”ב סי’ צה).

 

ויאמרנו בכוונה עצומה במיתון ובבכיה, ואם לא יוכל, יעשה קול בכי, כמו שנאמר (תהלים ו) “כי שמע ה’ קול בִּכיי”. וביֵתר כוונה יאמר את הבקשה שבסוף תקון חצות “מלך רחמן רחם עלינו” וכו’, והשם יתברך יראה ללבב ויגאל עמנו הנכאב. במהרה בימינו אמן.

השתפכות הנפש

 

נאמר במגילת איכה (פרק ב) “שפכי כמים לבך נוכח פני ה'”. ונשאלת השאלה מדוע דוקא “כמים”, הרי כל הנוזלים “נשפכים”. אלא, מובא במדרש (ב”ר פצ”ט סי’ ו, תנחומא ויחי, ט) על הפסוק “פחז כמים אל תותר”, וזו לשונו: מהו “כמים”, אדם אם יש בידו קיתון (כד) של מים ונשפך, אין משייר בו כלום, אבל יש בו שמן או דבש, משייר בו, לכן נאמר “כמים אל תותר”. ע”כ.

 

ולפי מדרש זה יובן בס”ד גם הפסוק “שפכי כמים לבך נוכח פני ה'”, שכאשר שופך האדם נפשו לפני השם יתברך, ישפוך הכל ואל ישאיר בלבו כלום, דהיינו שיספר לפני השם יתברך כל אשר עם לבבו, כל הבקשות, הוידויים, ריצויים, פיוסים, שבחים, הכל מכל כל, ואל ישאיר דבר בלבו, כמים הנשפכים – שאין נותר בקיתון כלום (וע’ בתנדב”א פי”ח).

 

ובכן לאחר תקון חצות ישפוך שיחו לפני השם יתברך, ויזכור יומו האחרון, ויעשה תשובה על העוונות שזוכר, ויתחרט ויקבל על עצמו שלא לשוב לעשותם. ואז יודה לו יתברך על כל החסדים שגמל עמו מעודו עד היום. ואחר כך יבקש על עם ישראל כולו, על חזרה בתשובה, קבוץ נדחים, ביאת גואל ובנין אריאל.

 

ואז יבקש על נפשו את כל אשר בלבבו, ובתחילה על עניינים רוחניים (ר’ “ספר חסידים” סי’ תשנב, זוהר פקודי דרס”א ע”ב), שיקרבהו השם יתברך אליו, ויזכהו להיות איש כשר כרצונו יתברך, ולהתמיד יותר בעסק התורה, וכן בכוונת התפילה והברכות, ויצילהו מכל חטא ועוון, הן בין אדם למקום והן בין אדם לחבירו, ויזכהו לדבקות אמתית בו יתברך.

 

וראוי להתמקד במדה מסוימת, טובה להתחזק בה, או רעה להנצל ממנה, ויבקש בעיקר על כך, ואת השם יתברך יום יום ידרוש שיעזרהו על מדה זו, עד שיזכה שימלא השם יתברך בקשתו (כמובן אחר שהוא עצמו ישתדל בזה בכל יכלתו).

 

וכן יעשה בכל המדות הצריכות שיפור, עד שיהא איש כשר כרצון השם יתברך בבֹא העת. אך צריכים לזכור, שבכדי לזכות לכך, צריכים לעבור זמן וזמנים טובא, כולי האי ואולי יזכה, ובעל הרצון החזק יצליח בעזרת השם יתברך.

 

ואחר כך ישפוך נפשו על ענייניו הגשמיים, פרנסתו, בריאותו, ואיך שעניין זה או אחר מפריע לו וכו’, כל אחד ועניינו. וסגולה שתתקבל בקשתו, שיסביר כביכול להשם יתברך כי מטרתו באותו ענין גשמי היא בעצם רוחנית (“ספר חסידים” סי’ קלא).

 

לדוגמא, הפרנסה והבריאות בכדי לעבוד אותו יתברך יותר בנחת וביישוב הדעת, ושכך תהא עבודת ה’ שלו גדולה יותר בכמות ובאיכות. וכמובן לבו חייב להיות שווה עם פיו.

 

ולבסוף יסיים, שבזכות אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, ובזכות משה אהרֹן יוסף ודוד (ר’ “דבש לפי” למרן החיד”א מערכת ת אות ט), ובזכות כל הצדיקים האמתיים שבדורנו וכל הצדיקים האמיתיים שוכני עפר, קדושים אשר בארץ המה – בזכות כולם, ישמע השם יתברך תפלתו וימלא משאלותיו לטובה.

 

ויאמר “עשה למען שמך” וכו’ (טור או”ח סי’ קכב) “יהיו לרצון אמרי פי” וגו’.

 

והעיקר הוא שיהיו הדברים בפשיטות ותמימות כְּדַבֵּר בן אל אביו, ומתוך כך יאמר בתמימות – אבא! אבא! עזור נא, הושיעה נא, הצילני מפח יוקשים וכו’.

 

ואשרי הזוכה להאריך בעניין זה כשעה תמימה, ואם קשה, יעשה כפי יכלתו, ולא יאריך יותר משעה בלב נשבר, כי עלול לבוא למדת העצבות הרעה, אך יותר משעה, כשהנותר בלא לב נשבר – אשרי העושה כן (לקו”מ ח”ב סי’ צו, שהר”ן סי’ מא, שיש”ק ח”ה סי’ שיא).

 

ומי שיתמיד בזה והוא רציני בזה באמת ובתמים – מובטח לו שיהא בבוא העת איש כשר באמת, כרצון השם יתברך, ויזכה לכל טוב הצפון ולאור הגנוז, ויהיו אלו הדבורים ישועה לו ולבניו (ור’ עוד לעיל בערך התבודדות).