הקדמה

הקדמה

בעמנו הקדוש ישנם כמה סוגי אנשים, יש הרוצים לקיים בעצמם “בתוך עמי אנוכי יושבת” (מלכים ב ד) – להיות עם כולם ובתוכם, ולא להיות שונים במעשים והנהגות מכלל הציבור, עמך בית ישראל.

 

וסוג זה של אנשים, צריכים להזהר שלא להמשך אחר מנהגים שאין רוח חכמים נוחה מהם, או חוסר מנהג במקום שצריכים לו, כי פעמים רבות דבר זה נמשך מחוסר מוּדעוּת לענין מסוים או לחומרתו, ולזהירות זו יוכלו להגיע רק על ידי לימוד התורה בשיעורי תורה עם תלמיד חכם ירא שמים.

 

ואולם יש הרוצים להעפיל, לעלות אל הר ה’ ולקום במקום קדשו, ולהתקרב אל השם יתברך בכל לבבם, נפשם ומאודם. ורב חשקם בזה, על אף כי על ידי כך יהיו מעשיהם שונים מכלל הציבור. וכן היה במשך כל הדורות, שתמיד היו יראי ה’ רבים מורמים מעם, בהנהגותיהם וסדר עבודתם את השם יתברך, משום שרצו להתקדש ולהִטהר בכל יכלתם. ואליהם פרק זה מופנה.

 

וצריכים אנו להודיע את אשר כבר ידוע, כי הרבה דרכים ונתיבות יש בתורה ובעבודת השם יתברך, וכל נתיבותיה ודרכיה של תורה – “שלום”, מטרתן להגיע להשם יתברך, לקרבה אליו ולדבקה בו, שכן “שלום” – הוא משמותיו של הקדוש ברוך הוא (שבת י:).

 

ואלו ואלו דברי אלקים חיים, כולם אהובים, ברורים וקדושים, ולפיכך יש להציע כל סוג הנהגה וכד’, כי “אשרי משכיל אל דל”, “השומע ישמע והחדל יחדל”.

 

וידוע מה שאמרו חז”ל (בבא קמא ק.) כי מצוה להתנהג לפנים משורת הדין, וכמדת השם יתברך, עליו נאמר (תהלים קמה) “חסיד בכל מעשיו”, ומצוּוִים אנו ללכת בדרכיו וללמוד מארחותיו (ר’ שבת קלג: ור’ בסה”מ להרמב”ם מ”ע ח).

 

ואמנם אין מצוה זו חיובית, אך כבר הקדמנו כי מדובר באנשי מעשה, יראי אלקים וחפצי קרבתו, ולפי דרגת האדם כן המשא שעליו, כי “לפום גמלא שיחנא” (כתובות סז. ור’ במנחות מג: גדול עונשו כו’), והקדוש ברוך הוא מדקדק עם חסידיו כחוט השערה (יבמות קכא:), ולהם אמנם ראוי והגון לנהוג כן (וע’ ב”ר פי”ט סי’ א).

 

רק צריכים לזכור שבִּקְרֹב אל המלאכה, מיד “בִּקְרֹב עלי מרעים” וכו’ (תהלים כז), אלו היצר הרע וגונדא דיליה, שאינם מוכנים לכך בשום אופן, וימציאו מניעות תאניות וע’ניות, מכל מיני סוגים, להפריע את העם ממעשיו.

 

ועל האדם להיות גיבור, כובש את יצרו, ומקיים בעצמו “אחד היה אברהם” (ר’ לקו”מ בהשמטה שלפני ח”ב, ומובא לעיל – ערך תשובה), עליו יֵאַמר עניו וחסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו, אשריו ואשרי חלקו, אלקי אברהם בעזרו.

 

והכוונה היא, שבוודאי לא ישאר לבדו במערכה, כי “המקדש עצמו מעט מלמטה – מקדשין אותו הרבה מלמעלה” (יומא לט.) ו”הבא ליטהר – מסייעין בידו” (שבת קד.).

 

ולפיכך, חזק ונתחזק אחי ורעי, וה’ יעשה הטוב בעיניו, “חִזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה'”.