אכילה

אכילה

 

מן הראוי הוא כי לפני כל תזונת הגוף יזין את הנפש, על ידי לימוד באיזה ספר שירצה לפני כל ארוחה (ר’ כה”ח סי’ קנז אות ח), וטוב שיהא ספר זה קבוע וילמדנו כסדר עד שיסיימוֹ ויתחיל ספר אחר, וכן הלאה, ובעלי נסיון בכך מעידים כי כבר עברו על כמה וכמה ספרים באופן זה, והרי שהרויח הרבה על ידי הנהגה פשוטה שהעיקר בה – קביעות.

 

ויאמר נא ישראל לפני האכילה “מזמור לדוד ה’ רועי” וכו’, וכן וידוי קצר כגון: רבונו של עולם, חטאתי עויתי פשעתי לפניך, יהי רצון מלפניך שתמחל ותסלח לי על כל מה שחטאתי עויתי ופשעתי לפניך מיום שנבראתי ועד היום הזה כרוב רחמיך וחסדיך (ר’ כה”ח שם אות יא).

 

וכן יאמר: הריני בא לאכול על מנת שיהא גופו בריא וחזק לעבודת השם יתברך. ובאמת ישתדל בזה בעת האכילה, שתהא לשם שמים (ור’ שו”ע או”ח סי’ רלא) ויאמר: “עיני כל אליך ישׂברו” וגו’, “פותח את ידך” וגו’.

 

ולא ימעט כלל מהצריך לו, כי זו עצת היצר הרע להחלישו, שְיִבָּטל על ידי כך מאיכות וכמות עבודתו את השם יתברך.

 

ורק לא ירבה לו יותר מכדי צרכו, כי הדבר מזיק גם בגשמיות (ר’ רמב”ם הל’ דעות פ”ד, לקו”מ ח”א סי’ רנז). וגם ברוחניות, כי מוסיף כֹח ביצר הרע (ר’ “מורה באצבע” סי’ ג אות קה, “לקוטי מוהר”ן” ח”א סי’ נז אות ה ושם סי’ יז אות ג, “פלא יועץ”, ערך אכילה ושתיה).

 

במה דברים אמורים? בימות החול, אך בשבת – אכול ושַׂבוע עד כמה שאפשר, כי אכילת שבת “כולה אלוקות כולה קודש”. וכל מעשיך יהיו לשם שמים (ר’ לקו”מ ח”א סי’ קכה, זוהר ויקהל דר”ז ע”ב, ור’ “מורה באצבע” שם אות קז).

 

ועל ידי הנשמה היתירה בשבת יוכל שלא לקוץ באכילתו (ר’ ביצה טז. ברש”י ד”ה נשמה יתירה, זוהר ויקהל דר”ד ע”ב) וכן להפך, על ידי האכילה – יוסיפו לו נשמה יתירה (ר’ בתקוני זוהר סוף תי’ מח).

 

וגם יעדיף תמיד את המאכל המועיל – יותר מאשר הערב ואינו מועיל כל כך, ויאכל במתינות ובדרך ארץ, לא במהירות ובדרך הלעטה, סטרא דעשיו דכתיב ביה “הלעיטני נא” (וע’ זוהר תרומה דקס”ח ע”ב).

 

ובסוף אכילתו יזכור כי שולחן רבו ריקן, ויאמר: הריני זוכר את ירושלים והריני מצפה לבניינה, שיבנה אותה הקדוש ברוך הוא במהרה בימינו אמן, יהי רצון מלפניך ה’ אלקינו ואלוקי אבותינו שתשכון בתוך ירושלים עירך כאשר דיברת, וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין, וקיים בה מקרא שכתוב “ואני אהיה לה נאום ה’ חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה”.

 

ויאמר מזמור “על נהרות” (תהלים קלז) – בימים שאומרים וידוי. ומזמור “שיר המעלות בשוב” (תהלים קכו) – בימים שאין אומרים וידוי (וע’ זוהר תרומה דקנ”ז ע”ב, “בן איש חי” ש”א פ’ בהר בחקותי).

 

ויקפיד במים אחרונים ליטלם אחר כל סעודת פת, וישב לברכת המזון בשמחה וביראה, וישתדל מאוד לכוין בה, כי מובא (“ספר המדות” הרהורים טו) אשר אכילה ושתיה, מבלבלות המחשבה, ואם כן, מטבע הדברים יהא קשה לכוין בברכת המזון, לכן צריכים השתדלות יתרה בכך. ודע כי הכוונה בברכת המזון היא סגולה גדולה לפרנסה טובה כל ימיו (“ספר החינוך” מצוה תל).

 

חדוה

 

מובא בספר הקדוש “לקוטי מוהר”ן” (ח”א סי’ כב) כי על ידי שמחה ניתן להגיע לידי עזות דקדושה, שנאמר “כי חֶדְוַת ה’ היא מעוזכם” (נחמיה ח), ועל ידי זה יוכל להכנס אל הקדושה שנאמר “נהלת בעזך אל נוה קדשך” (שמות טו).

 

הרי לפנינו עיקר גדול בעבודת השם יתברך והוא להיות תמיד בשמחה, כי רק כך, מתוך מצב רוח טוב, קְרי: שמחה, יוכל להתגבר על כל המניעות. כי השמחה מביאתו לידי עזות דקדושה, שעל ידה יוכל להתגבר על כל המניעות, ועל ידי זה ישיג כל רצונותיו בעבודת השם יתברך, ויתקדש ויטהר, והעצבות לעומת זאת – תמנע את כל הטוב הזה ממנו, ואשר על כן אמרו הצדיקים “מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד” (ליקוטי מוהר”ן ח”ב סי’ כד).

 

ואף אם יהיה האדם עובד ה’ גדול, ורק אינו עובד את השם יתברך מתוך שמחה, עליו נאמר “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלקיך בשמחה” (דברים כח), אמנם עבדת, אך לא בשמחה, אלא כאילו כבד עליך הדבר לעשותו והוא כמשא עבורך, על כך נאמר (המשך הפסוק הנ”ל) “ועבדת את אויבך”, שהוא היצר הרע, שכאשר אין האדם בשמחה, פֶּתח פתוח יש לו להכנס.

 

ולכן מובא בזוהר הקדוש (ויחי רטז:) “אין עבודת השם יתברך אלא מתוך שמחה”. ולפי הנ”ל מובן בס”ד מדוע השמחה היא עיקר גדול כנ”ל, משום שבעזרתה מונע שליטת היצר הרע עליו.

 

ובלבד שהשמחה אינה הוללות, דהיינו בעניינים גשמיים כמשתה היין והשכר, או מושב לצים, שאין שם יראת שמים כלל, כמובא ב”שומר אמונים”, שכאשר אין בַּשמחה יראת שמים אינה אלא הוללות (ור’ זוהר הקדוש מקץ דר”ב ע”א, ולקו”מ ח”א סי’ כב אות י).

 

וכעין זה נאמר בפתגמי החסידים כי אהבה בלא יראה אינה ולא כלום, לכן צדיקים ייראו (מלשון יראה) וישמחו, וישרים יעלוזו, וחסידים ברינה יגילו, ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם.